סילרים – אבן טבעית

 
מומחים בכל סוגי אבני בניה, כולל גרניט, שיש, אבן גיר ואבן חול. בדיקת חומרים מורכבים; הערכה גיאו-טכנית, הערכה מחצבים ומשאבים. חקירות כישלון אבן, מעבדה לזיהוי פלילי, יעוץ בנושאי אבן ורכישת אבן.

95 Austinville Road

Mudgeeraba  Qld  4213 Australia

Phone: (07) 55302962

Email: hdhensel@bigpond.net.au

Web: henselgeosciences.com.au

דר’ האנס (Dr. Hans) – על כמה אמיתות בלתי-רצויות מאחורי חומרי איטום ואיטום

הנושא של איטום מהווה מקור משמעותי של ויכוח ולעג אשר מקטב בין המציאותיים לבין שטופי-המוח. הפילוסופיה של איטום הפכה לכל-כך מבוצרת באמצעי התקשורת, בפרסום ובין אנשים בעלי השכלה נמוכה בתעשיית האבן והבנייה הכללית, שההתייחסות לכל הערה המפקפקת במנהג היא כמעט כפירה. זוהי למעשה “עובדה מוגמרת” (“fait accompli”) בקרב כל מוכרי או מתקיני האבן.

בימינו, לאנשים אין זמן לבדוק את שפע האוטמים הקיימים – על האבנים שעליהם ברצונם ליישם את המוצרים האלה, ובתנאים בהם הם צפויים לתפקד. זה כולל טווח אינסופי רחב של תנאים. בסיכום, המשוואה הזו היא ענקית עד בלתי-אפשרית, ואף אחד אינו יכול לספק תשובות מוחלטות. ואיך שיצרני חומרי האיטום יודעים זאת!! הם גם יודעים שהמוצרים שלהם טובים רק לפרק זמן קצר (בכמה תנאים – זמן קצת ארוך יותר), ומאוד סביר שלא יפגעו באבן – ללא הרכיבים המזיקים למוצר. לכן זוהי תופעה מאוד מעניינת שהרוב העצום של אנשים מאמין לפרסומת ולא למדענים וחוקרים אשר נוכחים ומתעדים את שרשרת הכישלונות המתרחשת, וממשיכה להתרחש, בשימושים הלא מתאימים.

כל גורם, כגון בנאי, ארכיטקט, מעצב פנים ולקוח, אשר מגדיר את סוג המוצר הזה עבור גימור אבן מסוים צריך באמת לקחת צעד אחורה ולסקור באופן עצמאי הרבה היבטים הקשורים לאיטום. למה הוא מתבצע? האם האבן צריכה להיות דוחה מים ושמן? האם האבן היא בעלת נקבוביות שמושפעת בקלות מהאיטום? האם השמת האיטום תהיה ככל הנראה מזיקה לאבן – במיוחד בתנאיי סביבה מסוימים? האם הרכב האבן מתאים ליישום סוג או סגנון מסוים של האיטום? האם קיים רווח לטווח ארוך מיישום האיטום כאשר הנתון הוא שהאיטום נשבר תחת תנאים מסוימים? מהי התאימות של האיטום הנקוב (שמספרם רב) עם כ-13000 אבנים בשוק העולמי כאשר הנתון הוא שלחברות האיטום אין ידע להבדיל בין האבנים? ישנן עוד הרבה שאלות אחרות שניתן או צריך לשאול בהתייחס למיקומים ספציפיים.

מהו בעצם חומר האיטום? חומר האיטום הוא מוצר די פשוט של חומר בסיסי יסודי מייצור המוני (שרף פולימרי) מהול בנוזל נושא. כללית, הנוזל הנושא הוא בעל צמיגות נמוכה (בדרך כלל 0.76-0.79) או צמיגות הקרובה לזו של מים, כלומר בסביבות 1.0. ברור שחומר בעל צמיגות נמוכה הוא נוזלי יותר ויתפזר ויחדור את החומר הנקבובי יותר מאשר נוזל בעל צמיגות גבוהה יותר. בתמצית, רוב חומרי האיטום מסוג מסוים הם די דומים. כמות השרף בהם היא בדרך כלל בין 4% ל-8%, כל השאר הוא בעיקר החומר הנושא. יצרנים שונים פשוט מוסיפים למוצריהם כמויות קטנות של כימיקלים “מסתוריים יותר”, למטרות שיווק או על מנת להפוך את המוצר למוצר קנייני (לפי פטנט) שלגביו הם לא חייבים לחשוף את המידע המדויק של הרכב החומר.

המילה “אוטם” היא מושג שנטבע כדי לשפר/לחדש את התיאור המקורי של “דוחה מים”. זהו ביסודו מוצר שוק-משני (after-market) עבור אבן אשר מבטיח כל-כך הרבה בעת היישום ע”י מידתו הטובה של דחיית המים המוכחת שלו. זהו אחד מתכסיסי הפרסום הגדולים אשר פונה לתחושות הוויזואליות. ע”י השמת קצת חומר איטום על אבן נקבובית כגון אבן-חול, לבנה או אריח HEBEL, עץ או אפילו עיתון, המתנה עד להתייבשותו ושפיכת מים על המשטח המצופה, המפרסמים מדהימים את הקהל עם יעילות דחיית/אטימת המים הגבוהה של המוצר. נכון – היווצרות אגלי המים מייד לאחר הציפוי היא מרשימה מאוד. אך זהו רק תכסיס מלוכלך. כאשר האבן נשארת בחוץ (חשופה לקרינה אולטרה-סגולה) או מנוגבת 20-50 פעם עם מוצר ניקוי אלקלי במשך תקופה של, נגיד, 3 חודשים, יעילות היווצרות אגלי המים הללו יורדת באופן דרמטי או נעלמת כלל בגלל שרוב חומר האיטום כבר נשבר או נוגב. איש המכירות של חומר האיטום לעולם לא ידגים את יעילות האיטום “הזקן” כי הוא יודע שהוא אינו מסוגל לחזור על הדגמת היווצרות אגלי המים.

בבחינת תפקידו של האיטום יש לשאול “מהי מטרתו?” התשובה שמתקבלת בדרך כלל היא “למנוע כתמים”. לא נכון!! חומרי האיטום אינם מונעים כתמים ו/או גילוף – הם רק מספקים לכם זמן כדי לנקות את השפיכה או את החומר המזהם לפני שהוא נספג ע”י האבן או לפני שהוא מגיב עם פני השטח ויוצר כתם. במצבים ביתיים זהו תסריט הגיוני למדי, אם כי גם בלתי-ריאלי בהרבה מקרים. ואיך חומרי האיטום מפחיתים את הספיגה של חומרים מזהמים פוטנציאליים? ע”י מילוי משמעותי של נקבוביות האבן. והאם זה מהווה נזק פוטנציאלי למראה הטבעי של פני שטח האבן? התשובה היא כן. אך אז היצרן מודיע שחומר האיטום מאפשר העברת אדי מים של עד 95%. אז מה!! לחות הנוזל ולא האד היא זו שממיסה את החומרים הכימיים ומחדשת ומרכזת את החומרים האלה, בדרך כלל מלמטה כלפי מעלה – יותר מאשר מלמעלה כלפי מטה.

קיימים למעשה שלושה סוגי איטום, דהיינו: מספיג (או חודר), מבוסס מים, ואקרילי. כל אחד מספק פונקציה אחרת ומתוכנן עבור מטרות ומצבים שונים. באופן בסיסי, שלושת הסוגים הם בעלי צמיגות שונה זו מזו. הפופולרי ביותר, במידה רבה מאוד, הוא האיטום החודר. סוג זה של איטום הוא בעל צמיגות נמוכה ומיועד להכניס את השרף המומס לתוך סדקים, בקעים, נקבוביות ושקעים קטנים. השרף אמור להידבק לדפנות המיקרו-מבנים האלה והחומר הנושא מתפזר בהדרגה ונעלם לתוך האוויר. איטום מבוסס-מים זהה בהרכבו אך עקב צמיגותו הנמוכה יותר הוא אינו חודר לעומק האבן באותה המידה. מטרתו היא לספק מחסום בדיוק מתחת וחלקית על פני השטח, אך מאחר והוא מבוסס-מים הטיפול באבן לוקח יותר זמן. אידוי וגיבוש לוקחים יותר זמן מאשר אלה של האיטום החודר ובגלל בסיס המים הוא אינו פולט את התרכובות האורגניות הנדיפות הבלתי-רצויות של חומרי איטום מבוססי-מסיס. חומרי איטום אקריליים (שיכולים להיות מבוססי-מים ומבוססי-מסיס) מספקים ציפוי פני השטח שמיועד למנוע את זיהום פני השטח. הם לא כל-כך שימושיים בגלל שסוג זה של איטום יוצר מראה “פלסטיק” (הידוע גם בשם מראה רטוב) של פני השטח, ומסתירים באופן יעיל את חלק ממאפייני האבן. בנוסף, מאחר והיישום הוא על פני השטח הציפוי משנה את התנגדות ההחלקה. הוא גם יתבלה במקומות מסוימים וידרוש רמת תחזוקה משמעותית גבוהה יותר ע”י הסרה והשמה מחדש תקופתית. הוא גם אינו מתאים ליישומי חוץ או במקומות עם קרינה אולטרה-סגולה מסוימת בגלל נטייתו להתנוון. זה יכול להוביל למראה טלאים לא אחיד במושגים של גווני צבע ומרקם פני השטח (התקלפות). ומאחר וזהו מחסום לא נקבובי הוא אינו מאפשר לאבן להתנהג באופן טבעי. חומרי איטום אקריליים מיושמים בדרך כלל על משטחי בטון והנוסחאות האחרונות משלבות גם צבעים.

עקב הפופולריות הגבוהה, הדיון הזה יתרכז בחומר איטום בעת צמיגות נמוכה (חודר). היבטים רבים ישימים גם לחומרי איטום מבוססי-מים. אחרי הדיון לגבי מהו חומר האיטום ומה הוא אמור לעשות, צריך עתה לראות את יישום המוצר ואז את ההסתעפות שלו. שתי מילים של אותו הדבר – חדירה וספיגה – נזרקות לעתים תכופות לאוויר כדי לשדר לקונה הפוטנציאלי שלחומר האיטום יש תכונה קסומה מסוימת שהוא יכנס לכל חומר שעליו הוא מושם. שיווק אדיר ושטות מוחלטת. נקבוביות האבן או מוצר אחר כלשהו היא זו אשר קובעת האם חומר האיטום יחדור פנימה או יישאר על פני השטח. רק בגלל שאתם שמים חומר איטום חודר על זכוכית או פלדת אלחלד אינו אומר שהוא יחדור לתוכם. אותו הדבר לגבי האבן! אם נקבוביות האבן היא נמוכה אזי אין זה משנה איך חומר האיטום מקודם – חודר או מספיג או יהי מה – הוא יחדור פנימה אך ורק עד כמה שזה אפשרי בהתאם לתכונת האבן. אבן עם מקדם הספיגה של פחות מ-0.20% נחשבת לבלתי-חדירה או בלתי-מספיגה. אין טעם לאטום אבן כזו עם הכוונה של דחיית-מים מתחת-לפני-השטח. זה לא יקרה, אך למרות זאת התעשייה מתעקשת על יישום המוצר הזה. עכשיו, כל קבלני האיטום יודעים שזה הכרחי להסיר מעל פני שטח האבן כל עודפי חומר האיטום מייד לאחר ההשמה, על מנת למנוע לבלוב. אך אם האבן לא קלטה את חומר האיטום “החודר” בגלל שהיא כל כך דחוסה, פירוש הדבר הוא קבלן בניין ואיטום מנגב את כל מה שהוא שם. איזה בזבוז כסף!! מה שנשאר על פני השטח היא שכבה מאוד דקה של חומר האיטום שלא יעשה שום עבודת מיגון שמצופה ממנו אבל הוא ייצור מיידית וזמנית את אגלי המים מייד לאחר האיטום – מה שבדרך כלל מספק את הלקוח. כסף קל עבור איש המכירות של חומר האיטום.

מה לגבי אבן נקבובית מאוד כגון אבן-חול או אבן-גיר? האם אבן שכזו טובה לאיטום? שוב, כאן יש לשאול שאלה ספציפית לגבי תפקידו של האיטום. האם האיטום משמש למיגון פני שטח האבן נגד כתמים ולכלוך? התשובה המצופה היא “כן”. עם זאת, כאשר חומר איטום בעל צמיגות נמוכה מושם על אבן נקבובית מה בדיוק קורה לנוזל הזו? נכון, הוא נספג, ואיש המכירות יספר לכם בגאווה בכמה מילימטרים הוא חדר. אך רגע – אם הוא חודר 1 מ”מ לדוגמה (לעתים נדירות יותר מזה) אזי אין חומר איטום על פני השטח (פרט לשכבה דקה) אז איך יכול האיטום להגן על פני השטח של אבן נקבובית? הוא לא יכול, בגלל שהוא לא נספג ע”י גבישי הקוורץ או ע”י פצלת השדה (סוג מינרל) או ע”י רסיסי ליתיום אלא ע”י נפח נקבובי בין הגרגרים. לכן למרות שלא תהיה דחייה על פני השטח – תהיה דחייה טובה מתחת לפני השטח. וההימצאות בנקבוביות מתחת לפני השטח משמעותה גם שיהיה מיגון מקרניים האולטרה-סגוליות מזיקים – מה שיאפשר למפרסמים לטעון שחומר האיטום עמיד נגד הקרינה האולטרה-סגולה.

חדירת חומר האיטום לתוך אבן נקבובית (שמלווה בהתגבשותו) מובילה  לבעיה נפוצה ורצינית. וחשוב יותר – היא משנה את המאפיינים הפיזיקליים של פני שטח האבן. חומר האיטום מקשר ויוצר שכבה שהיא שונה מזו של האבן שמתחתיה. אם האבן נתונה בהמשך להרטבה וייבוש בנוסף לחימום וקירור, כפי שקורה בסביבות של בריכה או מרפסת פתוחה, השכבה הזו מתנהגת באופן שונה מהתנהגות האבן היא אינה יותר “האבן” אלה תערובת של שרף ואבן. פירוש הדבר הוא שיש לה מקדם התפשטות גבוה הרבה יותר מאשר לאבן הטבעית (בהתאם לערכים הגבוהים הרבה יותר של מוצרי אבן מבוססי-פוליאסטר) וזה יוביל לשחיקה ו/או התקלפות השכבה העליונה הזו אחרי רק 3-12 חודשים של חשיפה בכפוף למגוון הגורמים. זה גם מוביל לשחיקה/מיקרו-שיבוב והפרדת שכבות. נוכחות מלח היא גורם מכביד נוסף עקב תופעת החסימה (בגלל שכבת האיטום) של מים שנעים מתחת לאריחים אל פני השטח.

בסביבה פנימית שבה האבן נשמרת יבשה כל הזמן יש לחומרי האיטום מקום לגיטימי. אך אם האבן נמצאת בסביבה שבה היא נרטבת מזמן לזמן, אזי קיים פוטנציאל לבעיות. ולפי דברי איש המכירות של חומר האיטום – היכן יש הצורך הגדול ביותר? אזורים לחים כגון חדרי אמבטיה! הם אומרים לכם שזה יעצור את היווצרות הכתמים על פני השטח ואת חדירת המים דרך האריחים. המים לא יחדרו דרך האבן מלמעלה אלא אם האבן היא נקבובית מאוד. הבעיות תמיד מתפשטות מלמטה למעלה. אך ייתכן הדבר? חומר האיטום אמור למנוע זאת, הלא כן? מה שחומר האיטום אינו מסוגל למנוע הוא היסדקות הרובה. הרובה בין האריחים היא בדרך כלל על בסיס מלט והיא בדרך כלל נקבובית יותר מאשר האבן. היא גם בעלת מאפיינים פיזיקליים השונים מאלה של האבן. לכן תנודות תרמיות במקלחת תגרומנה בהדרגה לסדקים זעירים ברובה או אפילו להפרדות הרובה מהאבן, והחיבורים ייפתחו לכניסת מים מתחת לאריחים. ומהו האזור מתחת לאריחים? בדרך כלל שכבת מצע, כלומר אקוויפר זעיר המסוגל להחזיק ולשמור על כמויות משמעותיות של מים. למים מתחת לאריח על מצע של 20 מ”מ ייקח כ-3 חודשים להתייבש בתנאים נוחים. וזה בתנאי שאין יותר בכלל אספקת מים נוספים. עכשיו, מה עושים המים מתחת לאריח (מים מקומיים)?? הם ממיסים בהדרגה כמויות קטנות של סידן (מאחר וחומרים מבוססי-סידן שולטים בבסיסי הדבקה, מצע ובטון) יחד עם כמויות קטנות מאוד של ברזל, מגנזיום, יסודות אחרים ותערובת של תרכובות השימושיות בחדרי האמבטיה. כאשר המקלחת מנסה להתייבש, המים המקומיים עם החומרים המומסים בתוכם מנסים לעלות למעלה בפעולה נימית (תוצאה טבעית של טמפרטורה גבוהה יותר מעל לאבן). אבל אז הם נתקלים במחסום בדיוק מתחת לפני השטח – נכון, שכבת האיטום, והנוזל והחומרים המומסים אינם יכולים להמשיך. לכן רבות מן התרכובות הללו מתחילות להתרכז, ואחרי שתגענה לריכוז גבוה מספיק הן תתחלנה לשקוע. בהתחלה זה מוביל לאיבוד צבע הדרגתי. הצטברות מתמשכת של החומרים האלה תתפרץ בהדרגה החוצה דרך השכבה הזו ע”י שבירתה, בהתחלה בקנה מידה גרגרי ואחר כך דרך תכונות מבניות טבעיות (חולשות) בתוך האבן. ברגע שהשבר הזה מתחיל – אין דרך לעצור אותו.

בסביבות חיצוניות רצף האירועים זהה, אם לא מהיר יותר בגלל הימצאות מנגנון ההנעה העיקרי – השמש (חום נוסף/אידוי נוסף) או פשוט תנועת אוויר גדולה יותר. ריצופים חיצוניים עוברים את אותו התהליך שהוסבר לעיל. איבוד צבע הוא הביטוי העיקרי של כישלון האבן, אך התפרקות פני השטח של משטחי גרניט עקב הגבלה של תהליכים טבעיים באבן תופיע לאחר כמה שנים. סביבות בריכה ולוחות אבן בבתי הקברות מהווים דוגמה טובה של כישלונות שכאלה. זה פשוט לוקח יותר זמן בגלל שמבנים חיצוניים נוטים להשתמש באבן עבה יותר.

כנגד הטיעון של חדירת מים כוחנית לתוך האבן, הן בסביבה חיצונית והן בסביבה פנימית, איש המכירות יציע לאטום את האבן מכל צדדיה (6). ככה מוכרים יותר חומר איטום. שוב, הם מניחים דחייה מלאה לתקופות זמן ארוכות בכל התנאים עם כל מגוון האבנים. פלסטר אוניברסלי לבחירת אבן כושלת!! הניסיון מראה שהטיפול הזה הוא שוב רק זמני והמים בסופו של דבר יחדרו לאבן. מה שהם שוכחים לספר לכם הוא ש”האויב” של חומרי האיטום הוא אלקליות. תנאיי pH גבוהים כגון אלה שנוצרים ע”י מוצרים מבוססי-מלט יגרמו לחומר האיטום להישבר ולאבד את כושר הדחייה שלו. בעיה אחרת עם אטימה 6-צדדית היא הדבקה חלשה מאוד (אלא אם משתמשים בחומרים ייחודים מסוימים) והדבקה בין האריח והרובה. שבר שערה ארוך נפוץ מאוד בחיבורי אריחים, מה שפותח את אריח והאזור מתחתיו לכניסת מים.

לאחרונה, מאמר בכתב-העת של איגוד האבן תומך באופן תמים ביתרונות חומרי האיטום ובאיטום של אבני גיר כדי “להגן” על ההשקעה היקרה הזו. בבירור, הם שבויים בהגזמה של הפרסום (כסף, כסף) בתוך כתב-העת. הערות מלומדות על חומרי האיטום ומגבלותיהם נעדרות מכתבי העת שמא המפרסמים יסירו את הפרסומת. זה גם מתבטא בהיקף ההוצאה לאור של כתב-העת. בקיצור, חומרי האיטום אינם מונעים ואינם יכולים למנוע את התרחשות התגובה בין מוצרים חומצתיים ואבני גיר – במיוחד אם האבן היא נקבובית במידה מסוימת. יש לזכור: חומר האיטום חדר לתוך האבן והשאיר את פני שטח האבן פגיעים לגמרי. ככל שאיכות האבן טובה יותר (כלומר, מידת נקבוביות נמוכה יותר) כך התגובה היא מוגבלת יותר. לכן עבור שיש באיכות גבוהה בעל נקבוביות נמוכה (כגון סוגי שיש Carrara מסוימים (0.10-0.30%)) אין אפילו לשקול אטימה עם חומר האיטום. מאחר ואין זה אפשרי למנוע גילוף ע”י תמיסות חומציות (רוב מוצרי המאכל) עדיף שיהיה גימור השחזה אפילו שהוא פותח את נקבוביות פני השטח. עם זאת, בדיקות שונות הראו שאין זה קל להכתים שיש איכותי (לאן יש לחומר המכתים ללכת?). בהשוואה לשיש, אשר מיוצר בתגובה לתנאים תרמיים גבוהים, אבן גיר נוטה לשמור על כמה מן המאפיינים של סלעי שיקוע, בייחוד כמה סוגי מבנים, מאובנים, ובאופן כללי נקבוביות גבוהה יותר. סוג ביניים הוא אבן גיר מוכרת, דחוסה או בעלת צפיפות גבוהה. שתי הקבוצות נפוצות מאוד לשימוש, בעיקור בתנאיי פנים היכן שפני השטח מלוטשים כדי (א) להציג את מאפייני האבן, (ב) לספק דחיית מים טבעית, (ג) לסייע בתחזוקה השוטפת של האבן. שימוש אוניברסלי בכמויות עצומות של אבן גיר מתבצע בטרקליני בתי המלון, שדות התעופה, ציפויים מבניים, ובנייה כללית (כגון הפירמידות המצריות, קולוסיאום רומי). כדי לציין (בצורה היתולית) שלא רבים מן המבנים האלה נאטמו, אם כי חברת AQUAMIX רצתה לאטום את הפירמידות כתעלול פרסומי ולמעשה באמת שמה קצת חומר איטום על טירה סקוטית עתיקה.

“תכונות” איטום אחרות כוללות תגובות עם השמת חומר על אבן לא נקבובית כגון גרניט שחור, תגובה עם חומרי איטום אחרים, תגובות לאבן גיר שמנונית, והשמה של כמויות חומר איטום מופרזות. כבר צוין קודם שאין טעם לשים את חומר האיטום על אבן לא נקבובית כגון סוגים רבים של גרניט שחור איכותי. למרות זאת, זה מתבצע. עקב צפיפותם והתנגדותם הטבעית הגבוהה ללכלוך חומרי האיטום אינם חודרים לתוך סוגי האבן האלה. לכן הם נשארים למעלה. זה יכול גם לקרות במקרה של השמת כמות חומר מופרזת. כמה מחומרי האיטום מגיבים לחומרי אכילה מסוימים, כמה – לסוג כימיקל מסוים, וכמה – לנוזל חם. אך התגובה המעניינת ביותר הייתה התגובה לאור הצפה של נורת הלוגן מעל למשטח המטבח שהתבטאה בעיגולים לבנבנים גדולים. זוהי תופעה ידועה מאוד שצבעים או ציפויים מסוימים אינם תואמים ומגיבים ביניהם. כמה מסוגי האיטום מתנהגים באותו האופן ויש לקבוע לפני השימוש את רמת התאימות שלהם. עובדה ידועה פחות היא שרבות מאבני הגיר מכילות שפע די גדול של חומר אורגאני, במיוחד אלו ממזרח אגן הים התיכון, המזרח התיכון וכמה סוגי אבנים ספרדיות. חלק מהחומר האורגאני הזה הוא נפט גולמי. אבן גיר קהה יותר (שחורה) מכילה גם שפע של חומר פחמני. עקב התנדפות/הפרשה של חומר אורגאני מתוך אבני הגיר הללו יש צורך בעריכת ניסויים לבדיקת התאימות בין חומר האיטום והאבן. היבט מזיק אחר של חומרי האיטום בכלליות הוא כאשר הם מושמים בכמויות מופרזות על האבן. מרכז קניות מסוים באוסטרליה שהשתמש באבן איכותית מאוד בעלת רמת נקבוביות נמוכה נאטם כמה וכמה פעמים על מנת לספק “מראה רטוב” ולסייע בניקוי קל. בגלל שהמוצר הושם על אבן מקולפת מאוד שלא הייתה מסוגלת לספוג את חומרי האיטום, כמות חומר האיטום על האבן הייתה בבירור מופרזת. מאחר וזה היה חומר פלסטיק בסביבה שבהכרח מייצרת חלקיקים בודדים, התוצאה הייתה הטמעה של חלקיקים מפויחים שחורים בתוך עודפי חומר האיטום – מה שהביא למראה מלוכלך שלא ניתן לניקוי. בעיות זהות התרחשו בגרניט אוסטרלי בצע בז’ בסידני ובריסביין.

לא רק שחומרי האיטום יגרמו לכישלון האבן תחת תנאים מסוימים – מה שיוביל לוויכוחים, אלא גם לכמה ספקי אבן יש מדיניות שמבטלת כל אחריות הקשורה לאבן אם מישהו משתמש במוצר או קובע שיש לבצע איטום. הטענה, שהיא תקפה, גורסת שהתכונות פיזיקליות והכימיות של האבן שונו ע”י יישום המוצר שחדר לתוך האבן (מעט ככל שיהיה) ושהאבן כבר אינה אותה האבן שסופקה. מדיניות זו משליכה, ובצדק, יותר אחריות על האדריכלים ומעצבי הפנים שנראים ללא יוצא מן הכלל תחת השפעת-יתר של השיווק ואנשי המכירות המשבחים את יתרונות מוצריהם.

השיווק והפרסום של חומר האיטום הם אמנות של אי-אמיתות, הגזמות והטפה עיוורת בחומרי הפרסום והמצגות שלהם. כמה מן החברות הגדולות מנסות לעלות זו על זו בהיקפי הפרסום עם כמה מהן המפיקות ספרים קטנים המתארים את מגוון מוצריהם. אך תחת בדיקה קפדנית ניתן לראות שהניסוח של מוצר אחד לעומת משנהו הוא כמעט זהה וחלק מן החומר הכתוב גנוב מהחברות האחרות. בלי להתייחס לחברה מסוימת, תחת בחינה מדוקדקת ניתן לראות שיש מעט מאוד מידע עובדתי שימושי אוניברסלי בגלל ההתעקשות התמימה שלהן שהאבן היא רק אבן ושכולן מתנהגות באופן זהה. עם כ-13000 אבנים בשוק העולמי ועם שילובים אפשריים אינסופיים של יישומים ומצבים המשימה שלהן תיראה כקשה. עם זאת, שיווק חכם מכוון לקהל שלא מסוגל או לא רוצה לבצע את הבדיקות בעצמו או מאמין שהתחושות וההכשרה הובילו לפיתוח של “נס בבקבוק”. יש לאטום כל אבן היא סיסמה – ללא קשר לאבן, לתנאים ולמצב, ולנו יש את המוצר בשבילך. אם תתעורר בעיה עם האיטום אנשי המכירות מוכנים למכור לך את החומר המסיר ואז – המוצר שהוא “טוב” יותר ויקר יותר. האם מישהו שואל אי-פעם מיהו זה שמוכר חומרי איטום? לא סביר! התשובה היא שאנשי המכירות מוכרים חומרי איטום! מה יודע איש המכירות על האבן שהלקוח מתכוון לצפות, אם אפילו רוב ספקי האבן אינם יודעים? הנס בבקבוק הזה עושה הכול – משימור של פסלים, טירות, אבן פלסטיק (מהונדסת) ועד מניעת חדירת מלח, פגעי מזג האוויר, לבלוב, וכו’ עבור כל אבן בכל מצב. לאחרונה, מתבצע קידום של חומר איטום למיגון אבני רצוף בפני פגעים מצמיגים. זוהי ההונאה המוצלחת ביותר בתעשיית האבן העולמית שהתפתחה רק ב-15-20 השנים האחרונות. היא מוצלחת כל כך לא רק באמצעות השיווק שלה אלא גם בגלל שהיא טובה כמעט כמו אליבי. לבעיות לוקח זמן להתפתח, ואחרי 1-5 שנים הכול נשכח. לכן לתת אחריות ל-10-15 שנה, עם תנאים הכתובים באותיות קטנות שלעולם לא יאותגרו, הוא דבר בטוח עבור איש המכירות של חומרי האיטום. יתרה מכן, מאחר ורוב חומר האיטום הוא לאמיתו של דבר חומר נושא, ההשמה שלו על האבן, אפילו בצורה לא מתאימה, לא תפגע באבן בעתיד המיידי. במידת מה ניתן להשוות זאת להשמה של כוהל מפוגל (methylated spirit) על האבן. בדרך כלל שום דבר לא קורה והמסיס מתנדף ולא משאיר שום עקבות. מסיבה זו זה גם מסייע למעשי תרמית ע”י השמת מוצר מהול מאוד אך במחיר מלא.

לסיכום, אחד מן ההיבטים החשובים ביותר שיש להדגיש הוא שאין שם בחוץ מומחים של חומרי האיטום, כולל אותי. המומחיות שלי באה בעיקר מבדיקה של תריסרי סוגי חומרי האיטום וכל סוגי אבן במשך שנים, כמו גם הערכה של כישלונות רבים של אבן שמשויכים ישירות ליישום של החומר הזה – בדרך כלל במצבים בהם הוא מעולם לא היה צריך להיום מיושם. לא היה שום מחקר שימושי שיטתי ארוך-טווח שבוצע על חומרי האיטום ועל התאמתם לאבנים במגוון רחב של יישומים במשך תקופת זמן סבירה. יצרן חומרי האיטום לא ביצע מחקר גיאו-מדעי נרחב זה, מפיץ חומרי האיטום לא ביצע שום מחקר שכזה, הבנאי או היצרן לא ביצע שום מחקר, שום מעבדה לא ביצעה שום מחקר, ובוודאי איש מכירות שמוכר את המוצר לא ביצע כל מחקר שימושי. עם זאת, ישנו שפע של אנשים שם בחוץ שתומכים ביתרונות של המוצר “הקסום” הזה בגלל הפוטנציאל לעשות רווחים משמעותיים מההמון הבור. יתרה מזו, כל זה נתמך באופן מסיבי ע”י צבא של פרשנים ומבשרי-רעה לגמרי לא מוכשרים וחסרי מידע העובדים עבור כתבי-עת “עשה-זאת-בעצמך” ו”בית-יפה” למיניהם אשר פשוט מעלים גירה של מה שאנשי המכירות אמרו להם או גונבים את מה שכבר נכתב באיזשהו מקום אחר. היזהרו מהמומחים האלה שמספקים בפשטות ובביטחון ללקוח התמים את המידע הכתוב על הבקבוק, כפי שמסופק ע”י המפיץ של המוצר. אל תתנו ל”מומחים” האלה לשטות בכם רק בגלל שהם מצוידים בקצת יותר מידע (שיווקי) מאשר הלקוח המיועד! אם נחוץ, תשאלו אותם על תוכנית הבדיקה השימושית הנרחבת שלהם שהם מעולם לא ביצעו.

אנשי המכירות של חומרי האיטום לא בדיוק אוהבים אותי.

דר’ ה’ ד’ הנסל

– זכויות היוצרים שמורות –